שמי קרן שביט (לשעבר: קרן שחם), יזמית לייף סטייל, מעצבת אופנה ומורת דרך לחיים טובים. נשואה לעידן ואמא גאה לעלמה (10) ונגה (7). את ביתנו בנינו בקיבוץ גבת, בעמק יזרעאל. הגשמנו חלום של חיי משפחה בטבע ובכפר. את עבודתי אני חולקת בין העיר ובין הכפר, משתדלת להנות מכל העולמות. יוצרת בסטודיו שלי "בית לחלוצות" השוכן בתוך מוזאון העמק בקיבוץ יפעת (גם חנות הבית ממוקמת שם) ומבלה זמן גם בחנות הדגל הממוקמת ברחוב שנקין, בלב ת"א ובמכירות קונספט חוויתיות שאני יוצרת ומפיקה. "טוב ויפה" הוא הבלוג האישי שלי, אותו אני כותבת כבר 8 שנים. הוא משמש לי כיומן אישי ובו אני כותבת על כל מה שטוב ויפה בעיני. מוזמנים להצטרף אלי למסעותי.
צרו קשר: 050-9474785
FOLLOW ME
הצטרפו לרשימת תפוצה
רוצים לקבל עדכון למייל שלכם כל פעם שאני מפרסמת פוסט?
רשמו את כתובת האימייל:
המייל שלך נוסף לרשימת התפוצה!

הביתה - קלוז'ר לסיפור שעדיין לא נגמר

18 10


על קורותנו ביממה האחרונה, אם היו מספרים לי, כנראה שהייתי מתקשה להאמין... ובכל זאת, לכולנו מגיע סופים טובים, אז אני מזמינה אתכם לקרוא "סגירון" לפרשה שהסעירה את משפחתנו בשבוע האחרון.בעקבות מאורעות השבוע החולף (עליו כתבתי בפירוט בפוסט הקודם) התייצב שלשום עידן באסותא לניתוח בעמוד השדרה שיועד לבוקר שלמחרת. הניתוח הדחוף נקבע בסמוך לערב החג ולמרות מאמצנו הכנים, לא צלחה ידנו להפגש עם מומחה נוסף בהתרעה כל כך קצרה לקבלת חוות דעת נוספת.בפגישה שערכנו ביום האישפוז, במשרדו של המנתח המומחה שבחרנו, פרופ' פלומן, שיתפנו אותו בדאגתנו מהניתוח ומהעובדה שהמחסור בזמן מנע מאתנו אפשרות לתזמן התייעצות עם מומחה נוסף. הפרופסור הסכים איתנו לגבי חשיבות ההתייעצות הנוספת בסיטואציה שעמדנו בה. בדיקת MRI שהיתה הכרחית עבור הניתוח, הוזמנה לשעת לילה מאוחרת, כחמש שעות לפני שעת הניתוח שנקבע. בעקבות כך, בקשתי מהפרופסור, שבהגיעו בבוקר לביצוע הניתוח, יקבל לידיו את נתוני ה-MRI ויבצע עבורנו הערכה נוספת, מחודשת, לגבי נחיצות הניתוח כאילו נתן חוות דעת נוספת להחלטה שלא היתה שלו. פרופסור פלומן, קיבל את בקשתנו והבטיח לעשות זאת.אחסוך לכם את כל פרטי והשתלשלות האירועים ואסכם את תוצאות ההערכה המחודשת של הרופא. פרופסר פלומן קיבל לידיו אתמול בבוקר את תוצאות ה-MRI של עידן ובהערכה המחודשת שלו החליט שהן לא מצדיקות את הניתוח הדחוף. אני לא מכירה הרבה כירורגים שהיו עושים אחורה פנה בעוד הפציינט שלהם ממתין להם (פשוטו כמשמעו!) מוכן בחדר הניתוח, מצד שני, (לצערי) לא כל כירורג הוא פרופסור פלומן. חזרנו הביתה עם תוכנית טיפולים חדשה ועידן חזר הבוקר לעבודה. אני רוצה להודות לכל מי שדאג, ליווה, תמך והתפלל. אין לי ספק שהתפילות הללו לא נפלו על אוזן ערלה... נדהמתי לגלות כמות גדולה כל כך של איכפתיות, חום ואהבה מצדכם וזה נתן לי הרבה תקווה וקרן אור ברגעים קשים. אני מתנצלת מראש אם לא עניתי באופן אישי לכל אחת ואחת ואם במקרה פיספסתי מישהי, אז זה המקום עבורי להודות מעומק הלב.הבלוג הזה משמש עבורי כשופר לתוכן "מגזיני" של פעילותי ומקורות ההשראה שלי וגם, לא פחות חשוב, כ"יומן" אישי שמתעד את חיי, תחושותי ומחשבותי. כשהתחלתי לכתוב כאן, לפני כמעט 3 שנים, הענקתי לו את השם "טוב ויפה", מתוך מחשבה לשתף בכל מה שטוב ויפה בעיני. במשך הזמן הבלוג הפך להיות חלק ממני וקשה לי לדמיין את עצמי בלעדיו. אני יודעת היום שהשם שלו משקף לא רק את התכנים המובאים בו, אלא גם את הדרך שבה אני בוחרת (שלא לאמר מתעקשת...) לראות את החיים. דברים טובים וגם רעים קורים לכולנו, בין אם נרצה בהם ובין אם לא. השאלה היא איך מתמודדים איתם ואילו מטעמים מכינים מהם. אני מאמינה שאת הדברים הטובים צריך להעצים ולחגוג, כדי שיתנו לנו חוסן נפשי להתמודד גם ברגעים קשים ויש כאלו, לכל אחד. אני מאמינה שהרגעים הקשים מציבים אותנו בפרשות דרכים, שאם נשכיל ונתבונן עליהם רגע מהצד, נוכל ללמוד מהם, למנף ולשפר את חיינו. בכל פעם שאני מתמודדת עם רגע קשה בחיים, אני מאמינה בכל ליבי שהוא הגיע במטרה לשפר את חיי ולא על מנת שיהיה לי רע. האמונה הזאת מאפשרת לי לאהוב באמת את החיים הללו, את כל המכלול ומהמקום הזה בדיוק, מעומק הלב, מגיע גם החיוך שלי.עידן אמנם חזר לעבודה, אבל אני מרשה לעצמי לקחת את פסק הזמן הזה עד לאחר החג, כדי לנשום, לחשוב, להפנים ולעכל את כל החוויות האינטנסיביות של הימים האחרונים. אני לוקחת נשימה ארוכה לפני הגעתו של גלעד שליט הביתה והכנתי גם קופסאת טישו חדשה על השולחן בסלון, ליד הטלביזיה. אז בבקשה עדיין לא להרפות את אחיזת האצבעות ועדיין לא להפסיק להתפלל לשלומו. רק עוד קצת... עד שנראה אותו חי ושלם.

בוא הביתה - תהפוכות החיים - פוסט אישי על תקווה

16 10
דווקא בימים אלו, כשהתקוה נראית קרובה מתמיד, ואנחנו ממש יכולים לחוש אותה בקצה הלשון. רגע לפני שאנחנו מתמסרים לתחושת ההקלה והרווחה שאנחנו מייחלים לה ימים, שבועות, חודשים ושנים... נסיבות חייה של משפחתנו הקטנה מקבלות טוו'יסט גורלי בעלילה.

ביוני 2006 מלאו לי 34. לקראת יום הולדתי שחל ב-21 לחודש, התבשרנו עידן ואני על הריוננו הראשון ועל הרחבתה העתידית של משפחתנו הטרייה. לא היו אנשים מאושרים מאתנו, במשך ימים ריחפנו על עננים של אושר ותקווה. את יום ההולדת בילינו בהתאם למסורת של שנים, בשייט אבובים ובפיקניק על גדות הבניאס. 4 ימים לאחר מכן, ב- 25.06.2006, ענן אפור גדול הופיע וכיסה את ענני השמחה הפרטיים שלנו. התקשורת דיווחה על חטיפתו של החייל גלעד שליט ואני גיליתי לראשונה, שהמתכון של עלייה מואצת ברמות ההורמונים (תחילת ההריון) + צפייה אינטנסיבית (שלא לאמר אובססבית) בחדשות הנוראיות שהגיעו מכל עבר = הרבה הרבה דמעות מלוחות. הדמעות ירדו, טיפטפו וזרמו ממני, חולפות במדרון הבטן ההריונית שטיפחתי במהלך אותם חודשים קשים. מיום ליום גדל הענן האפור גדל והתעצם (ממש כמו הבטן שלי). חודש יולי הביא עימו בשורות קשות של חטיפות נוספות. אהוד גולדווסר ואלדד רגב נחטפו ע"י החיזבלה בגבול הצפון וכתמי הדם הגדולים שנמצאו במקום הותירו חשש כבד לגורלם. החטיפות היוו טריגר למלחמת לבנון השניה, מלחמה עקובה וקשה, כזו שהזיכרון הישראלי היה שמח למחוק מספרי ההיסטוריה, מה שעמד בסתירה מוחלטת לשיאי הסיקור התקשורתי. המלחמה הזאת תיחרט לעד ככזאת שגייסה את התקשורת והתנהלה ממש, אבל ממש אל מול עינינו. הרמטכ"ל דן חלוץ (שהתפטר בעקבות המלחמה) ודוברת צה"ל מירי רגב (שהפכה ל"בשבילך חברת הכנסת") נקטו במדיניות של פתיחות תקשורתית, איפשרו לכתבים לשדר מקו החזית, להצטרף ליחידות לוחמות, לראיין קצינים בשטח, והביאו למרקע הטלוויזיה מדי ערב תדרוך יומי. השליש הראשון של ההריון הראשון שלי, לעד יחרט בזכרוני כאחת התקופות הקשות בחיינו. המשפט אין רע בלי טוב ואין טוב בלי רע מעולם לא שיקף את חיי יותר מאשר בתקופה זו. בחודש יולי 2006 מצאתי את עצמי בהריון ראשון מאהובי, יושבת בין ערימות בלתי ניתנות לתפיסה של קרטונים, בבית אבן חלומי ועתיק במזכרת בתיה ובמקום לשמוח ולהנות סוף סוף מהפירות שלנו, מצאתי את עצמי מתמגנטת למסך הטלביזיה, משותקת מהמשתקף אלי. עידן (שעבר באותה תקופה ימים מאוד אינטנסיביים בעבודה), היה מגיע הביתה בערב, משתלט לי על השלט ומעביר עבורי לערוץ האסקפיסטי, "החיים הטובים". מצאתי את עצמי מייחלת לבת. בת שתסיר דאגה מליבי, בת שלא תצא למלחמות, לא תיפול בשבי ושתרגיע את הלב החושש של אמה. הקאצ' בלפתוח את הלב ולאהוב הוא להסתכן באובדן. לראשונה בחיי הבנתי את פחדיה של אם, הרבה לפני שהפכתי בפועל לכזו. עיניה של אביבה שליט היו ראי מוחשי לפחדי.

הימים חלפו, המלחמה דעכה, נטענו את שורשינו בבית החדש, שתלנו פרחים, טיפחנו שיחים ונטענו עצים. חגי תשרי, שהם התקופה שאני הכי אוהבת בשנה, הביאו איתם רוחות של רגיעה. חברה צילמה אותנו בפתח ביתנו החדש ומהצילום הכנתי איגרת שנה טובה.

זאת ברכה שהכנתי לעידן ליום ההולדת. היא נראית כמו ציור נאיבי של ילדה. הציור הזה ביטא את תיקוותי לגבי עתידנו. הרגשתי שאין פערים בין החלומות שלי כילדה לרצונות שלי כאשה. אני רוצה בית עם גג רעפים, ארובה, גדר לבנה, גינה עם עצי פרי, כלב ומשפחה אוהבת. השעות שביליתי אל מול ערוץ החיים הטובים, חשפו אותי תדירות לפרומו של ארקיע על חופשה באי זקינתוס ביוון. הצוקים הלבנים והחופים הכחולים של זקינתוס הטילו עלי כישוף. הסתובבתי בבית, תוך שאני פורקת ארגזים, מלטפת חפצים, מסדרת אותם במקומם החדש וממלמלת בלחש... זקינתוס...

בית שרואים בו את החיים - a house that is a home

06 10
דברים טובים מביא הפייסבוק אל תוך חיי. הפנייה שקבלתי מהגר כהן, אל דף הפייסבוק של "עונות ברוח", ספר חדש על מטבח צמחוני (מה לי ולצמחונות?) עיצוב ואוירה (או, כאן כבר מרגיש לי בית!), שכתבה המורה שלה ליוגה (!) דפנה שני, פתחה עבורי דלת לחברות מסעירה ולשת"פים חדשים ומרגשים.בעודי מעלעלת ומתענגת בין צילומים נפלאים, תוך שאני מלייקת במרץ שאינו מבייש שפן עם בטריה של דורסל, העלתי שאלה לגבי זהותו של הצלם המוכשר. הצלם המוכשר נתגלה (איך לא...) כצלמת מוכשרת, שחזרה אלי בעצמה במסר פרטי. מספר צלמים מוכשרים השתתפו בהפקה הזו, כולל הכותבת עצמה, דפנה שני, אבל אני, מסתבר, הענקתי את רוב הלייקים שלי לצלמת נירית גור קרבי.

הרומן בינינו החל במסרים פרטיים בפייסבוק, התפתח לשיחות טלפון וסוף סוף הבשיל למפגש של ממש. ההזדמנות הגיעה במהלך חודש אוגוסט, כשהגיע אל ביתנו, צוות הפקה של סאלי צ'פרק מטעם מגזין "לאשה" לצלם את הבית לכתבת עיצוב. שלא יקל הדבר בעינכם, להביא בית חי, נושם ובעיקר בועט, הכולל שתי ילדות קטנות, אבא (מסודר!) ובעיקר אמא בלגניסטית, למצב שבו ניתן לפתוח דלת לצוות צילום... זוהי בהחלט משימה לא פשוטה, הטומנת בחובה היערכות רצינית (פרטים בהמשך הפוסט...)מהר מאוד הבנתי, שזאת הזדמנות נהדרת להכניס בחורה הביתה תוך מיקסום עיניין הרושם הראשוני. יום לאחר שהצלם עדי גלעד תיעד בכישרון רב את הבית עבור "לאשה", פתחתי את הדלת חברתי החדשה, שהגיעה מצויידת במזוודה שנשאה ריח של הבטחה.

את מפגש ה"בלינד דייט" הראשון שלנו קשה לי לתאר במילים. אני רק יכולה לספר לכן, שיש לה נמשים (!) כמו שתמיד חלמתי שיהיו לי, חיוך ביישני ועדין ועיניים שרואות הכל. פגשתי לא מעט צלמים וצלמות בחיי וגיליתי שאלו מהם, שהחיבור איתם היה עבורי אישי, מיידי וטוטאלי, תמיד משום מה היו נשים. צלמת טובה, היא עבורי מישהי שאני מזהה אצלה ראייה אינטימית ומיוחדת. של יופי, של אור, של סיטואציות. ל"אינטואיציה הנשית" יש בעיני יתרון גדול, כשזה מגיע לצילום ולא בכדי כמה מחברותי הטובות ביותר, הן גם צלמות מוכשרות, בין אם הן מתפרנסות מכך ובין אם לא.

עוד סיבה נהדרת עבורי לאהוב את נירית גור קרבי היא המורכבות שלה. מיכלול עיסוקיה ומוקדי העיניין בחייה הוא עשיר, מורכב ויוצא דופן. נתחיל בקריירה המתפתחת אצלה באופן תמידי. הבחורה למדה עבודה סוציאלית ואף עסקה בתחום כמה שנים. צילום היא למדה במכללת קריית אונו ועל לימודי אומנות בבית ברל, היא שוקדת בימים אלו ממש. ואם תהיתם איך יש לה זמן לכל תהליך ההתפתחות הנפלא הזה שמלווה אותה לאורך כל (38 שנות) חייה, תוסיפו לתהייה הזאת את העובדה שהיא גם אמא יצירתית ומאוד מחוייבת לשלושה ילדים מקסימים (ואתן יודעות כבר מה אני חושבת על כל מי שיש לה יותר ילדים מאשר לי...!)
© קרן שביט 2012
צור קשר 050-6422333